<h1>פסקי ריא"ז — חולין</h1>
<h2>דף טו.</h2>
אותו ואת בנו שאסרה תורה בין ששחט הבן או הבת אחר האם בין ששחט האם אחר אחד מהם, השוחט את האחרון לוקה, בין אם שחט הוא את שניהם בין אם שחט את האחרון בלבד. שחט שני בניה אחר האם לוקה שתי מלקיות. וכן אם שחט הבהמה ואחר כך שחט בתה ואמה של אותה הבהמה חייב שתים. שחט האם אחר שני בניה אינו חייב אלא אחת. וכן אם שחט הבהמה אחר ששחט בתה ואמה. אותו ואת בנו, שהיו שניהם טריפות, לוקה עליהם משום אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, ששחיטת הטריפה [שמה שחיטה]. וכן כל שחיטה שאינה ראויה לאכילה שמה שחיטה לענין אותו ואת בנו. שחט אחד מהם ונתנבלה בידו או ששחטה חרש שוטה וקטן ואין אחרים רואים אותם אין שמה שחיטה ומותר לשחוט השני אחריו. השוחט האם והבן ביום אחד לוקה. אבל השוחט האב והבן, אם ידוע שהוא אביו בודאי, אסור ואין לוקין עליו. שהדבר ספק אם חוששין לזרע האב בבהמות, כמו שפסק מורי זקיני הרב. לפיכך פרד הנולד מן הסוס שאביו חמור לא ימשוך בקרון עם הפרד הנולד מן החמור שאביו סוס, שמא אין חוששין לזרע האב והרי הם שני מינים מצד אמותיהן ויש בה משום לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו. וכן אסור להרביען זה בזה. וכן אסור הפרד עם מין אמו שמא חוששין לזרע האב ואין דומה למין אמו. ואין הפרד מותר אלא עם הדומה לו שאבותיהם ואמותיהם שווים. אם אינם יודעים בודקים בסימנים שלהם, שאם היה קולו עב ואזניו גדולות וזנבו קטן [בידוע] שאמו מין חמור. ואם היה זנבו גדול ואזניו קטנות וקולו צוהל כדרך הסוסים בידוע שאמו מין סוס.
<h2>דף כ:</h2>
איסור דם נוהג בבהמה בחיה ובעופות בין טמאים בין טהורים. וחייבים כרת על אכילתו בין אם היה דם שחוטה בין אם היה דם נחורה או דם עיקור. וכן דם הקזה כל זמן שמקלח. אבל דם התמצית שהוא שותת ויוצא בין בתחילתו בין בסופו אין חייבין עליו כרת אלא מלקות. וכן דם הטחול והכליות ושאר איברים חייבין עליו מלקות. דם הלב הכנוס בתוך חללו חייבין עליו כרת אם יש בו כזית. ושאר דמו הרי הוא כדם האיברים. דם האדם אסור, ואין לוקין עליו, שאיסורו מדברי סופרים דם השרצים הרי הוא כבשרן, דם דגים וחגבים טהורים מותר לאכול לכתחילה. דם שעל ככר לחם הבא מנשיכת אדם, גוררו ואוכלה. אבל דם שבין השינים, הואיל ולא פירש, מוצצו ואינו חושש. וכל זה מבואר בכריתות בפרק דם שחיטה [כ' ע"ב]. הדם והחלב וגיד הנשה ואבר מן החי אע"פ שאסורים באכילה מותרים בהנאה, כמו שמבואר בפרק כל שעה בהלכה ראשונה.
<h2>דף כב.</h2>
הלב קורעו ומוציא את דמו. לא קרעו, קורעו לאחר בישולו, והלב מותר, שאינו בולע מפני שהוא חלק. אבל הבשר שנתבשל עמו אסור, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה י"א.
